אחרי שנועם הציג אותי לעולם, אמא תספר איך נולדתי. בשלב הבא אספר לכם איך היה לי כאן עד כה :-)
פס ורוד חלשלש – סיפור הלידה של עפרי מאת: אמא
לא ברור לי מה גרם לי אחרי חצי שעה להוציא מהפח את הקופסא המוארכת עם בדיקת ההריון השלילית.
פתאום הופיע פס נוסף חלש אבל בהריון פס הוא פס הוא פס.
מתקשרת לחברתי לעבודה – בהריון איתך!
ביום עבודה מן המניין אמרה חברתי לעבודה (שמה שמור במערכת) שאין לה מושג מתי היא צריכה לקבל אבל נראה לה שהיא בהריון.
הלכנו לקנות בדיקה אז קניתי איתה. בדיקות הריון היו בין תחביביי המועדפים באותו הזמן.
לה חיובי. שני פסים ורודים ויפים.
לי שלילי. ורוד ויפה אבל פס אחד בלבד.
היא בסוף הריון אחר עכשיו
ואני אמא לעפרי.
ההריון עבר מהר מאוד, עבדתי באמת הפעם ולא בלהיות בהריון (כמו שאומר שיחייה על ההריון עם נועם) ועד לחודש תשיעי הכל זרם מהר מהר. חודש תשיעי מגיע ואני מתכננת ללדת, לידה רגילה הפעם, בשבוע 38, לא לפני, לא אחרי.
38
39
40
41
42
אוי הייאוש!
חודש יולי מגיע אך כלום.
20 קילו עודפים לא סייעו לחום המכביד, לציפייה האינסופית, לתחושת הזמן השאול ולחוסר השליטה על החיים שלי - אם לא די בכל אלה – כל יומיים בדיקות אינסופיות בבית חולים, מוניטור, אולטרא סאונד ובכולם צירים צירים אך כלום לא יוצא.
יומיים בתוך שבוע 43 חוזר הרופא ממילואים, יום שני אם לא יחליט לצאת לבד, יצא בניתוח.
אחרי כל הציפייה, ניתוח לא היתה אפשרות בשבילי.
יום ראשון, לילה,כואב. מנסה לישון, קמה. כואב ושוב כואב. כנראה שזה זה.
סופפפפפפפפסוף!
כמה לחכות? מרוב ציפייה שזה כבר יקרה, יוצאים לבית חולים – מתרגשים מאוד בארבע וחצי בבוקר מגיעים.
מודיעים לכולם, זה כנראה זה. בודקים. יש עוד זמן אומרים לי.
פתאום – כואב מאוד. מאוד. מאוד.
רופא מרדים עכשיו! אפידורל! כואב יותר מכל דבר. אי אפשר לחשוב, אי אפשר לזוז, אי אפשר לנשום, כל מה שתכננתי, כל מה שחשבתי כל מה שדימיינתי לא היה יותר מאיזה זכרון רחוק שאינו קשור למציאות.
אפידורל!
נשימה עמוקה!
איפה גיל? איפה כולם? בחוץ עם גיל. מוצאת עצמי לרגע לבד בחדר לידה...
כולם חוזרים.
רופא, מיילדת, גיל, עדה, כרמלה, כולם שם.
ואני, מאוהבת בממציא האפידורל ורק רוצה עוד ועוד ועוד.
אמנם הוא עושה לי בחילה, כורעת להקיא בדיוק כשנותנים לי עוד אפידורל לבקשתי. באופן תמוה רק צד אחד נרדם ובצד השני ממשיכה להרגיש צירים. מבקשת עוד אפידורל. פתיחה של 7 ופתאום, פתיחה של 10, ראש כמעט בחוץ. כולם מתרגשים.
פתאום צפצוף חזק. דופק יורד. תקראי לד"ר שוויד אני צורחת. עדה רצה לקרוא. הוא מגיע. בינתיים הדופק חוזר לעצמו. ד"ר שוויד לא לוקח סיכונים. רוצה אותו בחוץ. עכשיו!
וואקום (אלוהים, מה זה?)
שוב
שוב
לא יוצא
אני מצטער, אני חותך, אמר הד"ר. אני רוצה אותו בחוץ עכשיו!
חתך, משך,
בחוץ 10:48 בבוקר.
רק קצת יותר משש שעות עברו?
תינוק קטן, עירום, הכי קרוב בעולם והכי זר, פנים של תינוק (מי אתה?).
מייד בדיקות לראות שהכל בסדר. שוב, בשונה מכל מה שתכננתי רציתי ואפילו כתבתי.
הכל בסדר
כמה דקות לבד (כמה דקות? לזמן בכלל לא היה מקום). לא מאמינים. אנחנו שוב הורים. מתרגשים כל כך.
הייצור המדהים הזה שיותר מכל ערבוב התחושות – עייפות, התרגשות, כאב ודם, געגוע לנועם, רצון להיות לבד. יש ייצור חדש. הנה הוא והוא שלנו. חייתיות. התחברות לטבע.
הוא יונק. איך הוא יודע? איך אני יודעת? מה זה הדבר הזה שמכוון אותנו ואומר לנו מה לעשות עכשיו?
לוקחים לי אותו שוב, למרות שאני לא מרשה.
מחכה לו הרבה זמן, חלשה, צועקת שיביאו לי כבר את התינוק שלי. רק בשעה 17:00 מביאים לי אותו.
נועם וגיל באים.
נועם פוגש את ה"חדש" מתנהג מדהים ואני לא מפסיקה לבכות.
לא מאמינה. ייסורי מצפון יחד עם בליל של רגשות. אושר. פחד. איך זה יראה מעכשיו?
והקטנטן? מתוק. כאילו יודע שלא כדאי להכביד עכשיו. שקט. יונק. ישן.
שלושה חודשים אחרי והחיים תפסו כיוון.
מאוהבת בעפרי הקטן שכבר קיבל שם, העלה קצת לחיים בפרצוף שנהיה חמוד מיום ליום.
משפחה של ממש.
